אורפאוס הוא טרוריסט
ניצב אני על האבן האחרונה, המסכימה לכבד את משקל רגלי הדואבות. בעוד כשעתיים תדרדר גם היא במורד ההר ואני אעוף, משוחרר מן הסבל שגוזר עליי הגוף, בית הכלא.
מביט בראי. בבואה משלה. למי שייכות העיניים הללו המביטות מנגד?
אגמים מלאים בדגים חומים, נעים סביב ציר שחור, נושכים זה בזנב רעהו.
אם אנפץ את עיני יתנפלו עליי אלו? יאכלו את אפי? ואולי לא יהיו אלה דגים, כי אם נחשים. לעולם לא אדע, עיוור אהיה.
משיר. עירום מול המראה.
לובש את התחפושת. ריחה כה רענן, כמו עלים בסתיו.
מולי נשקפת כסות פלוני, זה הישראלי שיאפשר את חופש התנועה.
מי אתה זר?
זה שמצוי בצד השני של המתרס והוא במרחק יריקה מפיו, מפי.
להתעצמות. בקע גוף להתעופף אל על,
לינוק מצוף הדבש של בתולות הקדושים ולנצח זוהר בוהק לרש. לראש.
בעלי השפמים מתניעים את המכונית. השא הקטן מפוטם למנחה.
אבינו לא חשב פעמיים בדרך להר המוריה ועדיין- לו יכולתי להלוות מסוס אלמוני כיסוי לעיניים, הדרך הייתה הופכת לתעלה שחורה. מוטב היה לי.
המכונית נעצרת. השפמים ממלמלים תדרוך אחרון.
ממריא חופשי, מחופש למותי.
הלב. בום. הלב. בום, בום, דופק כמטרונום.
איני מעז להישיר מבט אל הרחוב, נדמה שהבאסים של ליבי חודרים להם לעצמות.
בום, בום, בום! מה את מסתכלת? זה לא ליבי.
חלפה.
חייכה אליי.
היא הביטה בי. אליי. חשקה.
הו, רחוב קסום, באיזה ענן אפל התחבאת?
השמש שופכת דליים של אור אל המדרכה.
נע לאוושת העלים, לריקוד הברושים לציוץ ציפורים. הו, ברוך בואך אל החיים.
חיים? מוות.
התחפושת בלבלה את דעתי.
מי אתה?
אני?
אל תחשוב מועתאסם. הפוך את עוגת הנמלים לפצפוצי פרג.
אצבעי רועדת על המתג שיפריד בין ארץ לשמיים. בין שחור לאור.
על חוט אופק דק, שיווי משקל נסדק.
נשימה עמוקה אחרונה וניצחת, שלל בועות אוויר ממלאות את ראותי.
לו יכולתי לעשן עוד מקל ניקוטין מסולסל.
זו משאלתי האחרונה כנידון למוות. התר שלשלאות לעוד מספר שניות.
תנועה ניצתה בבית הנמלים.
אני על הכוונת. נורה אדומה נעוצה בגבי.
רגלי נושאות אותי על המדרכה נמרחת מתחת, נמלה נרמסת,
למצוא מפלט בין רגליים דוהרות, לא מביט אחור,
שועט אל מבוך מטושטש ונהיר כמו חץ מהיר מפלס את האוויר בין סמטאות נרדפות.
מדרגות לולייניות. מסתחרר בספירלה, מדרגה למדרגה מעמיק אל האדמה, האור מאחורי דועך. רגלי מגששות במורד אפל, טחוב, נשימתי ממלאת את החלל בהבל חם.
עודני חי. פצצה מתקתקת על כתפיי.
מישור מחוספס מקבלני בריק שחור.
הכלום אופף אותי, אני שולח ידיי והן מתחברות אל ה-אין.
"אהה". ישנו צליל. אולי רק נדמה לי?
משקלי שבעים קילו- אולי אפס.
אפס מכיל הכול.
אני הכול ולא כלום.
אבל אני משהו. מה? שורש באדמה. כך מרגיש שורש? איזו בדידות.
מה השורש של מועתאסם? אבא. מת. קיום. מאבק. מה? אבק. מילים מתפוררות.
אני גרגיר חה!סר צורה, בדיה, יציר מילה. הבל. לבה. הפוך והשתנה. הכול נכון. השורש הוא אחד, הושט יד ובחר. רחב. הפוך והשתנה. הכול נכון.
בוחר לטעום, לנשום, להיות. אני הדיין, נייד. הכול נכון. נהיית פילוסוף? כן. תמיד הייתי.
ודאי תוהים על גורלי תוך שקשוק הקוביות. קשקוש במשחק. זכיתי.
איני חייל חלל. אני חופשי בחלל. אלבש צורה ואשתנה, אתקלף ושוב אהיה.
אם הטעם יחלוף, אחלוף גם אני. ממילא חשוב אני כמת.
כעת, כמים בנפתולי הזרם, עד הקץ עד האין סוף.
מעלה. קורע כורי עכביש בחשיכה, מתפוררים אחור, נבלעים בשחור.
קרן שמש מזדחלת, מסמנת דרך, יוצרת יש. אני מטפס בנתיב, אני נברא בשר ודם. הבל הופך הלב. מריח אוויר של אור והנחיריים מבקשות עוד, העיניים כמהות ליטוף חמה, התרוממות של נשמה נושאת אותי אל על לאדמה.
הו סמטה אלמונית, תפאורה לשמיים, שמש נצחית אני צף מצופך. אוהב-
צמד חיילים מגיחים מהפינה. אשליה? לא. הם ישנם.
ארבו לי, חיכו, ציפו, ארגו כורים והזבוב נלכד ברשת הכסף.
אסיר את הלוט, אליט את הבמה אם יאיימו יתר על המידה. המידה כבר חרגה מהמותר, ובכל זאת, אשהה את המהלומה. הלב הולם, הם זוחלים כמו צבים. חלפו, עברו מעליי. מה לשניים הללו, אין להם תפקיד לבצע? השעה לא קוראת להם, נשותיהם אינן מבעבעות רותחות במיטתן נוזלות מתשוקה? ילדיהם אינם במצוקה, מקבצים נדבה? אה?
ודאי אין להם ילדים. גם לא אישה, הם לא מעניינים איש. צמד בטלנים. מוצצים סיגריה לא מוצתת בזווית הפה וידיהם תקועות בכיסם.
אני מוכרח לשחרר את השלפוחית. הם מתעללים בי, תולשים כנף כנף. רחמים, נתון בחסדכם במשחק המפותל.
אצית סיגריה כאחד העם.
חלפו. השתן פורץ. ההקלה. ופתע נעצרים.
אל תסתובבו. מסתובבים. נעים אל כיווני, אצבעי בהיכון על המתג.
"הכול כשורה בנאדם?"
אני פוקח עיניים, חייל שמן מחייך מולי. "אש- אפשר?"
אני מעביר את הסיגריה, הוא מביט אל מכנסיי, מביט אל החייל הרזה ושתיקה.
הם הבינו, הם קלטו, הם לא טיפשים, על זה הם מתאמנים, שנים. אני לוחץ
והם מתפוצצים מצחוק.
"אז כמה אתה חייב לי?" אומר השמן.
"שאל את אמא שלך, אני צחקתי כי אתה חייכת קודם"
"אל תבלבל את השכל, תלמד להפסיד"
"אני?! מי צחק קודם?" פונה אליי הרזה.
"כן, מי צחק?" ממתינים לדין, מביטים אליי.
אני מצביע על הרזה. "לעזאזל! אין לי גרוש"
"זה בגלל שהגרושה תקועה לו בכיס."
"בוא, אולי רחמו ירחם על שומרי הגבול חסרי הגבול" מתרחק הרזה.
"אה, הסיגריה שלך". ונעלמים.
גופי מתמוטט אליי קיר אבן קרה על הלחי, כמו קרח לקודח.
נקודות של מציאות מתרוצצות באוויר ויוצרות צורות מסובבות, גם עצומות עיניי. נמלים רודפות אחת אחר השניה בתוך ורידיי. נמנמו יקירותיי, הרפו מגרגרי החול במרוץ אל השעון העצום שבקרבי.
קילוח בכי שוטף את אוזניי. מישהו מבכה את ידיו שנקרעו מאחיזה.
כאילו נשאבו ממנו חייו והותירו לו את רק את הזכות להתאבל על מותו.
האין זה ציפצוף שאוזניי הוזות?
בדיחה גסה של ממונים בלתי נראים הלועגים לטירוף בו אני עטוף.
פס קול לחוסר ההגיון המתערבל במוח שסוע. אפעל כמתוכנן. אני אפעל כמתוכנן. סטיתי, אני מתיישר. הרפו. לא מרפים. באמת ובתמים למדתי את הלקח.
אני מוכן לקרוע חיים לגזרים.
מבקש לנוח.
סובבו בחזרה את ברז המרה.
זה מתגבר, זה עובר טונים, זה מציאותי, ואולי לא יציר דמיון.
מתוך האבנים, מתוך בליל הסמטאות הוא בוקע.
אני עוקב אחר נקודה נעלמת באוזניי, מותח חוט דק כלוליין מעל תהום.
החוט הופך עבה הופך לדרך, להושיט יד ולגעת בפני הבוכה המרופף חוטי הגנתי.
חצר פנימית נפתחת בפני, עץ תות מכסה כיפת שמיים, תמונות פזורות תלויות מהענפים, כמו חלונות אל מציאות אחרת.
שם מצאתי את המקוננת.
שמלת לילך לגופה, נרעדת אדומה.
חדלי. מכבידה את על גלגלי מוחי, מחלידה, נוטפת אל תוכי, חדלי.
את לא רוצה להתפוגג, יש לי את הכוח. סתמי את מעיין הדמעות.
ללקק מבקש, להניח חלזון אל המלח ולהימס. הו, עוללה אומללה, את צווחת אל תוך נשמה שלהבתה מתכופפת לכל רוח. הלום בה האל. הלום בי האל. יה הלום. הו, הכל נכון. בואי נברח אל תוך חלון המציאות בו את מתבוננת, נצא אל מסגרת אחרת. בוודאי לברוח את מבקשת.
למה את בוכה? אנחנו שניים, יש לנו אהבה. זה כל מה שנצטרך.
למה את כפוית טובה, האין זה מספיק לך? לא. זה לא מספיק לך. את כמו כולן. חדלו הדבורים המזמזמות במנדולינת הראש. נגנו לי צל חרישי, נגנו לי גל מעומק ים. אגש אליה. אהיה מי שאהיה, אפילו תות שנפל מעץ.
"נייר טואלט?", אני מגיש לה שאריות מכובסות. .
היא מביטה בי מעבר לצעיף הדמעות ושואגת בצחוק מטורף, מזעזע את התמונות מתנדנדות כמטוטלות בארץ השעונים, מתקתקות השניות, היד שלי תקועה באוויר, ועכשיו שוב בוכה, אני מחזיר את היד לכיס וגרוני נחמץ, מתכווץ.
מי אתה? כסות העור המזויף לא יחמוק מעיני הצער הללו. אל נשים כאלה מוטב להביט ולא לגעת. דע עצמך גרגיר אבק. הפוך והשתנה, לאן להשתנות? הפתיל מתקצר. אחתוך. היי שלום. עוד סיגריה.
"אפשר?"
מדברת אליי.
ידי רועדת, המקל הלבן אינו נתפס בין אצבעותיי. אני מגיש לה את כל החפיסה.
היא צוחקת. לא, נוערת. אני משיר עיניים אל שלוליות המלח. הו נהדרת.
היא חוזרת להביט בתמונה והמנוע שוב מתחיל לרעוד. לא. בלמי, הן לנצח אעמוד פה לצדך.
"היית מסתובב?" היא מושכת אפה אחור.
"לאן?" בהלה אוחזת בקולי.
"לאחור, להביט בפני אהובתך".
"בטח". זו ההזדמנות שלי.
היא מתפרצת בבכי. "אבל אם אתה מסתובב היא נשאבת אל השאול".
"אז לא".
"אז למה הוא הסתובב?"
"מי?"
"אורפאוס. היתה לו הזדמנות להציל את אורדיקה מהשאול. אמרו לו- אם תתפתה להביט אחור אתה מאבד אותה. הינה", מצביעה באצבע הדקה שלה על הציור, "הוא כמעט מגיע, אתה שומע את הציפורים מצוהר האור? והוא מסתובב. אורדיקה נמוגה." מתייפחת.
כוסס ציפורניים, מאמץ כל תא במוח- "אולי הוא פוחד מהאור."
"אם הייתה שם אישה התמונה הייתה נראית אחרת." מושכת באפה אחור.
"אל הגהנום הוא נכנס כדי להציל אותה."
"הפיח תקווה ושמט. זה גבר?"
"לא. כן! אני גבר!" מביטה בי תוהה. הייתי מעוניין להנמיך קומתי ולהתנדף להתפוגג. שניות דקות ומתוחות נתלשות אחת, אחת. מביט בעיניה- "אורפאוס רוצה לגנוז את רגע האהבה הטהור לפני שתתנפץ האשליה."
"אהבה טהורה אין לה מציאות?" תולה בי מבטה.
אני נשאב אל תוך עיניה, מעגלי קרוסלה מערבלים הצבעים טשטוש עד ללובן, תני לי מהחום שלך, קירבי אליי שפתיים, השיקי לחיים, נמלא פי לאות, נשתה איש רעהו, נשתכר ונעוף בבועה מקודשת. " אהובתי." סופסוף היא מחייכת.
"אלוהים גדול".
ירושלים 2004