האישה והבעל הנעלם

 

מטבח, אישה רוחצת כלים בכיור, נכנס איש רדום לכיוון הכיור.

 

אישה: מה אתה עושה פה?

 

איש: אני צמא.

 

אישה: נזכרת?

 

איש: במה, במה?

 

אישה: עשר שנים…

 

איש: מה קרה רוחלה?

 

אישה: מה קרה. מה קרה?! אני אישה עזובה שמצביעים עליה ברחוב ילדים עם נזלת. זה מה קרה!

 

איש: אם זה מפריע לך, תשתני.

 

אישה: והוא עוד מעז להגיד לי להשתנות. כל הסבל שסבלתי בטח לא שינה אותי. תשתני…

 

איש: אני חוזר לישון.

 

אישה: (חוסמת בגופה את הדלת) אין מעבר.

 

איש: אין מעבר?

 

אישה: זה הבית שלי. זו זכותי כאישה אלמנה.

 

איש: אלמנה?

 

אישה: חשבתי שאתה מת.

 

איש: חלמתי שאני מת. התעוררתי ויבש לי הגרון וכוס מים… מילא. אישן בעמידה, אולי אחלום על כוס מים.

 

אישה: אתה לא תחלום בבית שלי. איפה היית כל השנים האלה?

 

איש: במיטה, מתחת לשמיכה, במקום בהם היו לחלומותיי זכות.

 

אישה: אתה עוד אוהב אותי?

 

איש: אני צמא.

 

אישה: תענה לי.

 

איש: כן, כן.

 

אישה: גם עכשיו אתה חולם. (סוטרת על פניו)

 

איש: ועכשיו כבר לא.

 

שיר

 

אישה: בצד הימני במיטתי הזוגית יש תלולית.

 

איש: יש תלולית.

 

אישה: אגדה מספרת שזה איש נעלם שקבר את עצמו בחלום ולא קם.

 

איש: לא קם.

 

אישה: התלולית לי נושמת, כשקר מחממת ת'אף.

 

איש: ת'אף.

 

אישה: בסיוטי הלילות בעיטות היא סופגת.

 

איש: באף.

 

אישה: מלמולים על נופים רחוקים היא נוצרת

 

איש: לבד.

 

אישה: התייפחויות רטובות היא מייבשת.

 

איש: הידד.

         

אישה: ובבוקר התלולית מתמתחת ולשבריר שניה לחיים היא קמה. ושוב פיהוק מוחץ ואלים וכל רוחי יוצאת מהמפרשים.

 

איש: למה בלילות, רק בלילות- רק אז מותר לחלום חלומות?

 

אישה: רק בלילות, רק שם בלילות, נמצאת הנחמה לצמד תלוליות.