האישה והבעל הנעלם
מטבח, אישה רוחצת כלים בכיור, נכנס איש רדום לכיוון הכיור.
אישה: מה אתה עושה פה?
איש: אני צמא.
אישה: נזכרת?
איש: במה, במה?
אישה: עשר שנים…
איש: מה קרה רוחלה?
אישה: מה קרה. מה קרה?! אני אישה עזובה שמצביעים עליה ברחוב ילדים עם נזלת. זה מה קרה!
איש: אם זה מפריע לך, תשתני.
אישה: והוא עוד מעז להגיד לי להשתנות. כל הסבל שסבלתי בטח לא שינה אותי. תשתני…
איש: אני חוזר לישון.
אישה: (חוסמת בגופה את הדלת) אין מעבר.
איש: אין מעבר?
אישה: זה הבית שלי. זו זכותי כאישה אלמנה.
איש: אלמנה?
אישה: חשבתי שאתה מת.
איש: חלמתי שאני מת. התעוררתי ויבש לי הגרון וכוס מים… מילא. אישן בעמידה, אולי אחלום על כוס מים.
אישה: אתה לא תחלום בבית שלי. איפה היית כל השנים האלה?
איש: במיטה, מתחת לשמיכה, במקום בהם היו לחלומותיי זכות.
אישה: אתה עוד אוהב אותי?
איש: אני צמא.
אישה: תענה לי.
איש: כן, כן.
אישה: גם עכשיו אתה חולם. (סוטרת על פניו)
איש: ועכשיו כבר לא.
שיר
אישה: בצד הימני במיטתי הזוגית יש תלולית.
איש: יש תלולית.
אישה: אגדה מספרת שזה איש נעלם שקבר את עצמו בחלום ולא קם.
איש: לא קם.
אישה: התלולית לי נושמת, כשקר מחממת ת'אף.
איש: ת'אף.
אישה: בסיוטי הלילות בעיטות היא סופגת.
איש: באף.
אישה: מלמולים על נופים רחוקים היא נוצרת
איש: לבד.
אישה: התייפחויות רטובות היא מייבשת.
איש: הידד.
אישה: ובבוקר התלולית מתמתחת ולשבריר שניה לחיים היא קמה. ושוב פיהוק מוחץ ואלים וכל רוחי יוצאת מהמפרשים.
איש: למה בלילות, רק בלילות- רק אז מותר לחלום חלומות?
אישה: רק בלילות, רק שם בלילות, נמצאת הנחמה לצמד תלוליות.