ירושלים, ברלין ומה שבניהן

 

ברלין,

רוחשת תחתיי,

- שתי

לוחשת

- את לשדי.

נחשול לשון כָּחֹל זוחלת

אל סף השפה, פוסקת,

מערסלת אם לשוני-

כ"ב אותיות נודדות מחלוני,

נדבקת לחיכי

- חכי, את ימיני לא אשכח, השאירי,

- למי?

- למלכה

- למלכה? שאת ידה פושטת? ירושלים, השוטה המשוטטת

בשמלת מלמלת אדוות ים אדוניי שהתאדה,

ירושלים, הכלה המרופטת,

מחטטת בדרמת הפתקים ולשלשת בין אזוב וגיר

בקיר היחיד השריר בביתה. שכחי.

- לא כן, זו הבטחה החקוקה לי בַּגֶּן,

- כן, זה השיר של סבא שר אתמול לאבא לבן,

אותו השיר, אף על פי כן, מתנגן,

שֶצְשֶן, יש לך טעות, זה לא גֶּן, זה עוקף גֶּן.

בגֶּן צרוב קוד הישרדות,

לא אות הזדהות, זהות, נאמנות אל דמות

אל, אל סמל או דגל מת.

מהי האמת? יהדות? נצרות?

זה אותו הסיפור: מציאות פיקטיבית, שנכתבה ביד סובייקטיבית

שחפצה בממון, מעות, דמעות, זיעת אפם ודמם של קהל, עם ועדה

ככה בונים מדינה,

שטוב למות למענה

בשם הבטחה, כביכול הדדית,

גם אני, אין איש  נקי. ראי ערך "העם היהודי".

שכחי, חיי-  כעת

העבר פוזר, ההווה קורה

תני יד ימין חופשית ליד המקרה, ליד הגורל

את אינדיווידואל, לא חוליה בגב רב רגל מסורבל וגזעני

אלא חלק ממעגל אוניברסלי. תני.

- גם אם תניחי תחתיי אלפי מזרנים

את העדשה אחוש תחת גבי,

זו הרגשה מטרטרת, לכאן איני שייכת,

יד ימין אוחזת במפתח הדלת של ביתי.

- מפתח אפשר לשכפל, בית אפשר לקנות,

במזרח התיכון, תאלצי למכור בעבורו את הכליות

ולהחזיק מכנסייך בסיכת ביטחון.

יש כאן בית: ארבע קירות, דלת וחלון.

שחררי את חוט העפיפון.

טעם וריח הבית שבפיך הוא זיכרון,

ילדות, בה טווית עצמך ברגעי תמימות.

ההרגשה המטרטרת בך היא הקיום,

האדם מתגעגע לגן העדן האבוד,

זה הבית אליו הוא שואף

והגן נעול, היד מושטת וזה כואב

האדם לא ידע שובע הוא תמיד יהיה רעב

והוא יחפש וישחיט וירמוס וישיג,

אבל קרן אור אי אפשר להחזיק

ואת זנבו ינשך במשחק האינסופי,

כי עצם קיומו הוא קונפליקט-

היות חצי רוח וחצי בשר ודם

כיצד ימצא לו בית, לאדם?

 

על כן, שחררי את יד ימינך.

כעת הניחי על לוח ליבך,

חושי, כאן הוא ביתך.

 

רגל אחת בירושלים, רגל שניה בברלין

ובניהן, אני.