טִיּוּל מֻדְרָךְ בַּנֶּצַח

 

 

שאִי לָאֹפֶק זוּג תכוֹל עַיִן

 

עַד תִּטַשְׁטֵשׁ נְשִׁיקַת הָאֶרֶץ לְשָׁמַיִם.

 

עַד שֶׁהָעֵדָה הַיְּחִידָה לְקִיּוּמְךְ תִּהְיֶה נְשִׁימָתֵךְ, בָּהּ הַנֶּצַח חוֹלֵף

 

כְּחוּט שָׁנִי. עוּפִי, צְלֵלִי, הִתְמַסְּרִי

 

עַד יִגוֹל הַפֶּתַח שֶׁבֵּין הַגַּשְׁמִי לַנִצְחִי.

 

 

כָּאן תְּחוּשָׁה לוֹבֶשֶׁת צוּרָה וְנִפְרֶמֶת,

 

מִתְחַבֶּרֶת לִצְלִיל מוֹבִיל לִשְּׁבִיל וּמִתְאַדָּה,

 

כְּמוֹ אָדְוָות אֵין-סוֹף, לוֹקֶקֶת אֶת הַחוֹף, נְמוֹגָה וְנִשְׁנֵית,

 

מְגַלָּה שְׁכָבוֹת כְּמוּסוֹת בְּשִׂמְלַת מָלְמַלָת הַכְּלוּלוֹת.

 

 

 

בֵּין קֵפֶל וַטֶפַח שׁוֹכֵן עֵץ הַנֶּצַח.

 

מִשוּלַיו מִשְתַלְשֶלִים שֹׁרָשִׁים, כְּעֵין חוּטִים זְהוּבִים,

 

מִתְפַּתְּלִים, זוֹלְגִים אֶל הֶחָלָל, דָּרַך כִּפַּת הַתֵּבֵל.

 

כָּל חוּט מוֹצֵא לוֹ אֲדָמָה בְּלֵב חַי וּפוֹעֵם.

 

 

לְעִתִּים נִדְמֶה לְךְ שֶׁחוּט הַזָּהָב נֶעֱלַם, לֹא עִקְבִי – מְקֻוְקָו,

 

אוֹ אָז, שְׂאִי שׁוּב אֶת עַיִן התכוֹל-כָּל שֶׁלְּךְ

 

וּצְאִי שׁוּב לְטִיּוּל מֻדְרָךְ בְּמָלְמַלָת הַנֶּצַח.

 

 

רְאִי, חוּטֵינוּ מְשֻׁלָּבִים, טָווּ צוּרַת חַיִּים,

 

מַמְלֶכֶת נֶצַח בִּזְעִיר אַנְפִין.