דבר שחור ורועד
"ואני ידעתי כי עיניה הן ענבר ולא כפתורי גומי" הפטיר מיט, בחור עדין, דק גזרה ולו חליפה יקרה. "ואולי היה זה ענבר צבוע, אך את יוקרן הפנימי תמיד ידעתי לעמוד".
" הריח, הריח הסגיר את מה שכולם ידעו" התערב השרת וקרב אל החבורה,
"היא לא באמת היתה ברבי" לחש. "אני הייתי שם", תוך שהוא מצביע על השירותים.
"כולנו היינו שם!" השתיק מיט את האיש הגוץ ויישר חליפתו.
"אבל איש לא האמין. היא היתה מושלמת" אמרה גלדיס בין לעיסה ללעיסה מאחורי דלפק המזנון. אישה נפוחת ישבן זו משמשת כאם הבית של הפנימיה.
"אף על פי שאהבה שעועית" גילתה לעצמה והביטה אל נקודה תלויה בחלל. "כן! סלחו לי רבותיי, אך מאכל זה מגיע מהמטבח המזרחי. אם כך: היתה לה זיקה למזרחיות מסויימת." עיניה נצצו מהתגלית.
"גלדיס, כולנו אוהבים את השעועית שלך, זה התבשיל היחיד אותו את מבשלת" אמר השרת.
"זה רק מוכיח את טענתי. היא אהבה שעועית. היא יכלה גם לאכול רק חסה. היא בחרה." וחזרה לערבב את סלט תפוחי האדמה.
"שדיה, שדיה, לעולם לא אשכח אותם...איך שהם קפצו בכנות כזו מהיציע" הרהר רוג'ר בקול רם ובעיניו השחורות להט זיק אש, "וכשהפקענו גול הם לא ידעו גבולות! הו, מי יריע לנו עכשיו? היש טעם עוד במשחק הכדורגל?" והגברים הצעירים התגלגלו מצחוק.
"היו אלו שדיה המקוריים?" דחף ראשו השרת אל החבורה.
"בהצבעה שנערכה לפני כחודש, ביום השד המרופד, תשעים אחוזים הצביעו לאו, והנותרים, דהיינו, החולמים הצביעו הן. הסק מסקנותיך." אמר היינס והסיט את בלוריתו המבריקה כזהב אחור.
"קרא לי חולם. זו היתה יצירת אומנות שאת שוויה יכולתי להעריך רק אם הטבע חנן אותה." אמר מיט, וזיעה ביצבצה ממצחו.
"אתם לא ראיתם את הורידים הסגולים שנתלו על שדיה" סיננה גלדיס מעבר למזנון.
הגברים הצעירים והשרת הסתובבו אליה כאחד ופיהם עיגול תדהמה.
"התקלחתי איתה, לא היה לה דרך להסתיר את אשכולותיה הכבדים"
הגברים פערו פיהם.
"מודה. הצצתי." וסלט תפוחי האדמה הפך מחית מערבוביה הנשנים.
"חבל שתלשה את כל הפוסטרים מהקירות" דפק רוג'ר ידו על השולחן. "הייתי מתבונן בשדיה ביתר תשומת לב". ופנה אל השרת "לא נשארו שאריות מהתפקעותה? שד, פיטמה, וריד?"
"רק ילד תימני קטן ורועד. וריח. היא התאדתה." ענה השרת.
"אני יודע בנימין, כזכור, המחזה המבעיט ארע בחדרי. תן לי לחלום לרגע: הו שדיה המלכותיים". וכל החבורה חזרה אחריו. "הו, שדיה המלכותיים".
"כיצד התנפצו לרסיסים? את מי נשתה, את מי נאכל בעניינו"? מלמל רוג'ר לעצמו, וכל החבורה התגלגלה מצחוק.
"לו השאירה שובל ריח רענן כזיכרון לאגדה ורדרדה." אמר מיט.
"לך לשירותים אם אתה מתגעגע. היא השתמשה במטהר האוויר." אמר השרת.
"שטויות!" זעקה גלדיס מעבר למזנון. "היא לא נזקקה מעולם לתוספות ריח חיצוניות, וזאת מכיוון שלא הזיעה מעולם!" קבעה.
הגברים סובבו ראשם אל אם הבית ולאחר שוידאה את מלוא תשומת הלב, הוסיפה בלחש: "וזה מה שהרס אותה: בלוטות זיעה דחוסות וחסומות." הגברים מיצמצו עיניהם והביטו איש ברעהו.
"אתם בעצמכם אמרתם שהצחנה שיצאה ממנה דמתה לזיעה שמורה בקופסת שימורים." ניסתה להגן על עצמה גלדיס ומיד תקעה אל פיה תירס גמדי.
"בואו נודה חברים, הכתובת היתה חרוטה על הקיר." אמר מיט.
"והרבה מייק אפ כיסה על זה." גיכח לעצמו היינס.
" אהה!" קפץ בנימין השרת. "אף פעם לא הבנתי מדוע החרסינות של השירותים מרוחות מייק אפ. היא ודאי דפקה לעצמה את הראש בקיר..." וניגש בסיפוק אל המזנון ודחף אל פיו תירס גמדי.
"כך גרמה לסדקים במסיכה המושלמת שלה שטינפה לי את החדר!" התרומם רוג'ר.
"מי היא בכלל?" התרומם היינס גם הוא.
"יש לה שם? כעת גם מיט התרומם והאווירה קלחה מריבוי סימני שאלה.
"היא קרימינלית!" צימצמה עיניה גלדיס. "חטפה תינוק תימני ובלעה אותו שלם."
"שטויות" התלהם היינס. "היא מרגלת."
"למעשה היא מכונה." גילה מיט.
"כן, מכונה מאוד מתוחכמת." הדגיש השרת.
"הייתי מצפה ממכונה כזו להתפקע ביתר אלגנטיות. הסיוטים שסיפקה לי יממנו ארבעה פסיכולוגים לפחות!" האדים רוג'ר וורידיו התנפחו קלות.
"היא אהבה קהל." הרגיע אותו היינס.
"הקהל אהב אותה." התיישב מיט במקומו.
"בטח, כי הייתה מחלקת את גופה לכל גבר בסביבה." נזכר השרת.
"אבל בנימין", צהלה גלדיס מאחורי המזנון, "לא בחורה בלונדינית להטה ממך, היה זה ילד תימני רטוב ורועד."
"אללי" צנחו כל הגברים אל השולחן.
"נקבה רוצחת!" זעק רוג'ר. "היה בי תום, היה בי יופי שחולל בידי גבר."
"גבר שחור ותימני." בכה מיט.
"כיצד חדר אל מבצרינו עורב שחור שכזה?" המשיך.
"צריך להנהיג שיטה חדשה לכל הזרים הנכנסים אל המוסד. רנטגן ועמידות המסיכה." קבע היינס.
"זו הדרך היחידה להבטיח ששמנו הטוב לא ינזק." אמר השרת והגברים הצעירים נעצו בו את עיניהם, הקטינו קומתו.
הוא עמד נכלם, ובתוכו חש דבר מה בועט מליבו, דבר מה מבקש לצאת ולנתץ את גלימת העור אותה עוטה.
המבטים המשיכו ללהוט, לצרוב בבשרו, עד שחש כי הוא מתפקע. הוא רץ מן הקפיטריה כאחוז טירוף, המבטים יקדו בראשו, אישונים קרבו ורחקו מפניו, הוא מצא עצמו בשירותים.
החרסינה הלבנה היתה משענתו האחרונה.