.png)
צעד, זווית קטנה, כמו עלייה למטוס, מרחיקה אותך לנצח ממי שהיית.
את עוד יכולה לחזור. עכשיו. כי לאן את נוסעת? למרכז העיר.
מה יש שם? מרכז.
לא תשובה טובה. לאן את נוסעת?
לא יודעת.
מפת השולחן עם הסעודה עליה עמלת כל חייך, נתפסת לך בחולצה ואת מושכת אותה, למטה.
שוברת את כל הכלים. לא אמרת לאף אחד שאת עוזבת. גם לא לאמא שלך.
את גיבורת סיפור שעזבה לסיפור אחר. במינכן.
התכוונת ברלין, אבל מינכן הייתה זולה. חשבת לתפוס טרמפ לברלין, אבל הבחור ששאלת בשדה התעופה מאיפה כדאי, הביט בך כמשוגעת.
אולי את משוגעת? קחי רכבת, אבל הכרטיס עולה כמו טיסה.
מרכז העיר זה טוב, זה עולה רק שמונה יורו. רק אינסוף. לעולם נמשיך לשלם על מה שאינו שלם.
לא נשבר לך כבר מכל המילים האלה? את צריכה מלאך וזה דחוף.
שם, ליד הדלת, עומד אחד - שיערו מסורק לצד, כמו מלאך. שמו דויד והוא בכלל מלך.
הוא לא מבין בטרמפים לברלין, אבל עוד רגע, שטפן, חבר שלו, הפסנתרן, יאסוף אותו מהרציף, הוא בטח ידע.
אתם צועדים ל'משרד הטרמפים המאורגנים'. הסדר ידוע אצל הגרמנים.
יש טרמפ לברלין רק למחרת ואת נלחצת, כי האדמה נפרמת תחתייך כאחת, אבל שטפן מתברר, מצנח בנפילה החופשית הזו, ומזמינך לביתו וגם לג'אם סשן שהוא מארח הערב.
את שמה לב לטלפון הציבורי מעבר לכביש ונכנסת לבית לא מוכר.
שטפן מרתיח מים, דויד מגלגל ג'ויינט, זה סימן לבית. עכשיו הולכים לדבר על זה. על מי את ומה את עושה כאן. שאלה טובה.
את עונה שקיבלת הזמנה לפרויקט אוונגארד בבניין ה"תאכלס" בברלין.
תאטרון, מחול, היררכיה, גבולות, לא ברור, הם לא ענו על האימיילים ואין מידע באינטרנט.
אין לך מושג תאכלס. וזו בטח לא הסיבה למנוסה שלך.
את במנוסה? תסתכלי על עצמך. סיבלטת את הבית עם אפשרות להארכה, השארת את החתולות אצל ליאור והעברת את אנג'ל לאוהד, באומרך שתתראו מחר. היא קשקשה בזנב ולא ידעת אם את דוברת אמת או שקר. אולי תחזרי?
האורחים מטפטפים, כולם יפים ומאירי פנים. הם מרימים כוס לחיי האישה הביונית, מדלגת בין יבשות, כמו בין שלוליות.
שטפן עולה לנגן על פסנתר הכנף בסלון הרחב שלו, המיקרופון מתחבר, חצוצרה יוצאת מקייס, נמתחת גיטרה, קחון מידפק והג'אם קם. הם סצינת הג'אז של מינכן. הגעת לסצנה.
יש יותר מרכז עיר מזה?
שטפן מבקש ממך לשיר. דפיקות הלב שלך מסתחררות לך בחזה.
זה כמו פחד גבהים עם תשוקה ליפול. חתלתולה חסרת תקנה. את מפתיעה אותי, איך שאת שרה למיקרופון, את "New dawn" של נינה סימון עם שטפן שעולה ויורד סולמות ואת איתו מדלגת בין מילים ומקצבים, אתם רוקדים לשון וקליד לצליל שמתפצל ומתאחד, כמו ישות שחיה רגע אחד, הגיעה לקצה ונמוגה עם מחיאות הכפיים, שקצרו את כל הפרחים שפרחו לפתע בשדה שנוצר בינך ובין שטפן. את ושטפן מתחבקים, אבל הוא לא מצמיד את הישבן.
בהמשך הוא מצמיד ואת מתעוררת כשהוא מחבק אותך כפית.
התעוררת מחלום. אלו היו עיניים חומות, מוכרות וחכמות.
הם קראו בשמך. הקול הזה העיר אותך.
אפשר לשמוע קול בחלום?
של מי העיניים האלה? מוכרות. קראו לך. מה רצו לומר?
שטפן נוחר, כמו צינור שבור וחורק. איזו מכונה אנחנו.
מי קרא לך בחלום?
היום השני שלך בגרמניה והיום יום ראשון.
את בטרמפ לברלין והרכב הוא כמו רוכסן הנפתח על הכביש, מקלף את הסיפור.
יום בהיר, שמיים כחולים עוטפים את כדור הארץ, הבתים מתחלפים, חמודים ואירופאיים.
סך הכל מרענן. גרמניה על הבוקר זה כמו מסטיק אורביט.
הראש כבד, שתית מלא יין. העיניים שראית, היו אמיתיות?
הנהג דג אותך ממחשבותייך ושואל לשמך.
תכף ישאל מאיפה ואת תגידי להם- לו ולטרמפיסט השני, עם כובע הברנש המחודד- בחור יפה ומכוער כאחד, כמו דוגמן של חברה יוקרתית שהפך לקבצן.
את עונה "אלי, מישראל".
את מים, את לא באמת יודעת לסתום.
הוא עונה שהמצב גרוע בישראל, את מהנהנת ומצמצמת עיניים אל הנוף.
מה יש לך? את בורחת?
הטרמפיסט השני מדבר איתך עברית. למה הוא יודע עברית?
הוא עונה שלמד, אבל את שומעת את הסוד הרוחש מתחת למילה.
גם התהום שלך שורקת. דואט מרהיב.
הוא שואל מה תעשי בברלין ואת עונה את התשובה שעל פני השטח: פרוייקט אוונגארד ב"תאכלס". הוא אומר לך שטוב שיש לך כתובת, כי קל להתבלבל בעיר הזאת, בייחוד בתקופה הזו.
איזו תקופה את שואלת, הוא עונה- של סוף העולם ואז צוחק במרירות.
אנשים חושבים שאני משוגע, הוא מוסיף, אבל הנבואה ניתנה בידי שוטים.
לחיים, אנחנו משיקים את בקבוקי הבירה שלנו. שמו מיכאל והוא קונה לך בירה עם הגעתכם לברלין. הוא אומר שזה למזל. בירה ששמה שטרנבורג, או בקיצור שטערני. שטערן זה כוכב בגרמנית.
הוא נותן לך את הפקק, עליו מוטבע כוכב לבן ברקע אדום. שמרי על הכוכב שלך.
את משלשלת את הכוכב לכיס, זה מספיק כדי להפעיל את מכונת המזל שלך.
את עולה ויורדת מפלסים בתחנות, כל עוד את בתנועה הקלפים נטרפים,
עד שאת פוגשת מבקר כרטיסים והכוכב הזה עדיין לא בכושר, או שאת לא טרחת לקנות כרטיס והמבקר הגרמני דורש קנס של 40 יורו.
את מסבירה לו שבאת עכשיו, אבל אותו זה לא מעניין.
לא ברור מהיכן נפלט משפט יום הדין שהפעלת, אבל הוא יוצא לך בטבעיות,
שמסבא שלך לא דרשו כרטיסים כשהם נסעו ברכבות.
הלסת שלו נשמטת ואת בורחת.
מאיפה זה בא לך? מתוכך.
את חושבת שאת לא כזאת, אבל את כזאת.
עולה אל הרחוב ורצה, לא מסתכלת לאחור. זו נקראת מנוסה. ממה את בורחת? מהרעים.
לא תשובה טובה.
את מעיזה להסתכל אחור ולא רואה באופק זאב רעב.
למה את מתחמקת מניידת? איפה בניין התאכלס? את אוחזת בפקק הכוכב שבכיסך.
אישה עם תינוקת חולפת על פניך, את לא שואלת אותה לכיוונים, אלא הולכת אחריה.
שוב מערבלת את הקלפים, כל עוד את בתנועה.
מצאת לך משחק, החיים שלך.
האור מתחיל לדעוך, היכן תשני? חפשי את בניין ה"תאכלס", אבל עוד בתל-אביב ידעת שזו לא הסיבה שבשבילה הגעת.
מה הסיבה?
את עוקבת אחרי האמא הצעירה, משאילה ממנה רצון.
אנחנו צועדות ברחוב הומה אדם. לכולם יש יעדים.
מה היעד שלך? הגיבורה יצאה מהבית זחוחה. חשבה שיד אלוהים תמתין לה ליד הגבול.
כמו שיצאת מהבסיס בעזה כדי לפגוש את טל, אבל הוא לא ענה לך בטלפון ונתקעת עם חצי ב' מחוץ לבסיס כל היום. בסוף המג"ד תפס אותך. אהבה עיוורת, אמרת לו וחטפת עוד שבת.
את רואה נכון? איש טורקי אוחז ביונה. הוא מאושר מקשר העין שנטווה בינכם ונותן לך את היונה. הוא מראה לך את החוט האדום שהסתבך בין רגליה ונכנס אל החנות בזריזות.
היונה מזיזה ראשה מצד לצד, לא מבינה מה לה ולכפות הידיים הזרות.
אל תדאגי יונה, את אומרת לה. אנחנו לטובתך. תיכף נתיר את הכבלים ותיהי חופשיה.
לא מתאים לבכות עכשיו. תתאפקי עוד קצת.
הטורקי מביא סכין יפנית, נותן לך ומחזיק את היונה, בזמן שאת מתירה בעדינות רבה את החוט.
הוא מחזיר את היונה לידייך ואת משחררת אותה.
היא מתרוממת, מעל הצומת הצפופה, לא נופלת, עפה אל השמיים הסגלגלים, נעלמת בין הבניינים האפורים של העיר הזו- ברלין.
הטורקי ואת מחייכים אחד לשניה בעיניים נוצצות ונפרדים לשלום.
את פונה אל הרחוב ויש לך כיוון. את הולכת עם הלב. גופך קל, פונה לרחוב שנהר חוצה אותו, עצים רוכנים מעליו וברבורים שטים בו.
את מתיישבת על ספסל ומתבוננת.
מים ירוקים כהים, זורמים בשמיניות, כפי שזרמו פה מעולם.
עננים משתקפים על פניהם, משתנים על גביהם, כמו שמחשבות באות וחולפות.
הן לא אנחנו, רק עננים. מי את? את נהר? המצולה?
את מוציאה את המחברת וכותבת.
"אולי אי שם, מעבר לאי המלט,
מעבר לשמי הצדפה המהוהה,
יש ממלכה של אהבה, נקרא לה בשם גלקסיית אור-עד.
שם כוכבים שותים אור מאימם החמה
וזוהרים נוגה בלבבות האנשים על אדמה.
לכל אחד יש כוכב בנשמה,
הוא המצפן לעינינו הסומות בחשיכה".
עלית על משהו. זה מרגיש אמיתי. יש לך כוכב, קוראים לו שטערני.
הוא קרא לך הלילה. העיר אותך, בגלל זה הגעת לגרמניה, לדבר עם הכוכב שלך.
עכשיו רק צריך למצוא מקום לישון בו הלילה.
את קמה וממשיכה לצעוד. התיק כבד על הגב. התיק שאמא שלך קנתה לך לצבא, עם שמך כתוב בטיפקס גס. הינה תחנת רכבת, זו כבר מסורת לא לקנות כרטיס.
את חתולה שמשחקת באש. קופצת מהרכבת, מחליפה, מערבבת את הקלפים טוב טוב. עולה לרחוב, חוצה פארק, למה שלא תחפשי מלון? כי יצאת לשדה התעופה כאילו הלכת לקנות חלב במכולת, עם פרוטות בכיס.
מעבר לכביש ניצב בניין ענק. כתוב עליו ACUD. עקוד. כמו היונה העקודה ששיחררת, כמו הספר של אלברט סוויסה מה"זיגמונים" שתמיד אהב לקרוא את השירים שלך.
זה המקום שלך. לא נמאס לך מסימנים?
צלילים עמומים של ג'אז מושכים אותך פנימה דרך שער וחצר פנימית לתוך מועדון בורדו ונרות. להקה מתפרקת על הפינאלה וזמרת שחורה חוגגת שיא כמו אדווה לוקקת חוף. אחרי התשואות היא יורדת והמיקרופון נותר ריק. הוא מחכה לך.
את פשוט עולה ונעמדת על הבמה.
פיך דבוק למיקרופון כמו היה גשר צר מאוד.
משתדלת לא להביט בקהל, המתופף נותן ביט והמוזיקה זורמת כמו נהר.
את אוחזת בכוכב שבכיס שלך ומטפטפת מילים באנגלית, שמצליחות להתחרז וליצור הגיון.
אלוהים אדירים, את עושה ראפ והקהל מגיב טוב.
את צוברת תאוצה וזה משפריץ ממך. ידייך כבר לא אוחזות בסטנד המיקרופון כמו גלגל הצלה, את משוחררת, רוקדת, מוציאה את המיקרופון ומסתובבת על הבמה, ליד הגיטריסט האסייאתי היפיפה. הוא מנגן לך סולו, האצבעות שלו מחוללות על הגיטרה האדומה שלו, הקהל ברקיע.
את רוכבת על הסוס הזה בלי ליפול. את מנצחת על הכל ומביאה את השיר הארוך ביקום לסיום, שגולש למחיאות כפיים כמו בועות שמפניה צוהלות.
את יורדת מהבמה כמו מלכה, כטוב שעולה על גדותיו.
מתיישבת על הבר והברמנית מגישה לך כוס בירה, על הבית, היא אומרת בהערכה.
הגיטריסט מביט בך בעיניו העמוקות, מסמן אם יוכל להצטרף. את מהנהנת.
יש לו שקט ממגנט וחיוך של איש חכם.
עבודה טובה כוכבת, הוא אומר לך.
מכל המילים הקיימות, הוא בחר דווקא במילה הזו שמאוד נוגעת בך בימינו, כוכבת.
בטח, את עונה לו נלהבת. אף פעם לא ידעת לשחק את המשחק.
קוראים לו סאני והוא מוציא קופסת פח ומכין ג'ויינט.
החתלתולה מלקקת את שפתיה בתאווה. מבטו מבוייש וזה כל כך סקסי. האם אתם מתאהבת בו? איזה ג'ינג'י צועק מאחד השולחנות, תזהרי ממנו, ליידי, הוא אומנם גיטריסט בן-זונה, אבל חתיכת מטורף.
הם צוחקים ואת נוחרת מצחוק, שכמעט הופך לבכי, אבל עוד לא.
את שואפת מהג'ויינט שהוא מגיש לך, כאילו חייך תלויים בו.
העיניים שלו הן פנינים הבוהקות ממצולות הים. או כוכבים. הוא כוכב.
אתם סיפור אהבה של כוכב וכוכבה שנפגשים בכדור הארץ. הוא שואל למה את בוהה בו ככה ואת מספרת לו על הכוכב שטערני שכנראה מדבר מפיך ועל הגלקסיה המקבילה שגילית דרך השיר שכתבת היום, גלקסיית אור-עד. הוא אוהב את זה.
זה נשמע לו כמו אלבום קונספט והוא רוצה להפיק אותו בסטודיו של "סוני", כי שם הוא עובד.
הוא מפיק מוזיקלי.
בעיר הזאת גיהינום וגן-עדן הן שכונות סמוכות.
כשהשחר עולה אתם הולכים חבוקים, מתנשקים ומתנדנדים אליו הביתה.
את קורצת לטלפון ציבורי והוא קורץ לך חזרה.
האור נסחט כתמתם מוילון ישן ומצייר לך שוב את המציאות.
יום שלישי בגרמניה ופגשת אתמול מפיק שיפיק לך אלבום.
לא שכבתם, הייתם שיכורים מידי. לא עמד לו. למה הוא לא לצידך?
שובל ריח קפה משיג את נחירייך ומשרטט שביל אל המטבח.
הוא יושב שם, עם ספל קפה, ג'ויינט וחיוך שמשכשך לך בלב.
האור שבעיניו מרגיע את כל פחדייך.
הוא מוזג לך קפה ושואל אם ישנת טוב למרות הנחירות שלו.
את מספרת לו על הטכניקה שלך, לקבור צלילים בבור עמוק רחוק במדבר, כך שזה לא הפריע לך.
הוא צוחק על הסוגסטיה הפרקטית שלך ותוהה אם יוכל להציע את הטכניקה לעוד נשים.
זה לא מצחיק אותך ועושה הרושם שהסוס שלך מוכן בחוץ להמשך הדהירה.
הוא מיד מתנצל ומנשק אותך בעדינות על צווארך עד לפנייך, הנשימות צפופות יותר, נלהבות יותר, את מתרככת, כי את מים, אבל הוא חייב ללכת לעבודה ומזמין אותך להשאר אצלו היום, לכתוב את האלבום, על הכוכב ההוא. איך קראו לו?
שטערני, את לוחשת בהתרגשות, הכוכב שלי.
תכתבי הכל, הוא מבקש.
העיניים שלו הן גורו יושב על הר בהימאליה. הן כל כך יודעות.
הוא משאיר מפתח ויוצא. קיבלת פרס. נשיקה מאל ישיר. החוסר התמלא באור נגוהות.
אצבע משולשת על כל הקולות קוראים, בקשות למימון, תיאטראות, מפיקות שסירבו לך בארץ.
הפלת את עצמך מסף התהום ואמור, אל האהבה תפס אותך. לא מפלצת. קיבלת רזידנסי בארמון המלך ואת מלכתו. הקבלה לא טובה לאמור, כי הסתיר פניו מפסיכה. מה סאני מסתיר?
חייבת לשרוק מהתהום שוב?
את מגלגלת ג'וינט, מדליקה את המחשב ושומרת מסמך על "שטערני".
עולמה של גלקסיית "אור-עד" נגלה אלייך, את חולפת בתוכו כמצלמת רחף.
שטערני הוא גיבור בסגנון המלט. סורר. יש בו גם קורט פרומתאוס.
הוא מוכרח ליפול לכדור הארץ כמשאלה בלב אדם, על אף האיסור מצד שלטונות הגלקסיה.
אלוהים הוא שליט עריץ וכולם אוהבים אותו.
הסיפור שועט קדימה ובלילה כשסאני חוזר יש לך טיוטות לכל השירים.
את רק לא יודעת למה שטערני רוצה לקפוץ מתהום הנצח אל העולם.
את לא יודעת למה באת לפה.
סאני מייד תופס גיטרה ומלחין את השיר הראשון.
את שרה איתו, מתאימה מילים למקצב שלו, זה נשמע טוב ואתם מתנשקים כמו זוג מגנטים שלא מבינים את מקור הפיצול.
הוא שואל אותך אם בא לך קוק ואת מסרבת. יש לך כוכב לשמור עליו, כמו שהכוכב שומר עלייך.
הוא אומר שזה עוזר לו ליצירתיות ועושה לעצמו שורה.
נקודה אחת פחות לסאני, אי אפשר באמת להאמין לאנשים על קוק.
אבל הבנאדם גאון, השירים קולחים מאצבעותיו אל הגיטרה והנקודות יצאו מסקלת השיפוט.
מחר בלילה נלך לסטודיו ב"סוני" להקליט.
סאני מקליט גיטרה וחבר שלו, מפיק כלשהו, משחק עם ביטים, עולה על גרוב ואני שרה בול.
לא צריך עוד טייק, זה האחד.
אנחנו נדהמים מהנס שקרה. המפיק האחר פותח שמפניה אנחנו שותים לחיי הלהיט שבדרך.
ולחיי כוכבים.
סאני שואל, אם מישהו רוצה אבקת כוכבים.
החבר בעניין, את- לא תודה.
הם שואפים, את שותה שמפניה מסתכלת אל הכוס.
סאני מסתכל אלייך בעיניו האוהבות, לא תחגגי, קצת?
מגיע לך לנוח מותק, בעיניו דולק אור של בית.
הוא ניגש, את מתרככת, הוא צודק, את מחזיקה כל הזמן. את בהישרדות.
תתרווחי, את בסטודיו של "סוני", מקליטה אלבום.
אתם יוצאים מהבניין בצהרים למחרת.
משקפי שמש על עיניים מפוצצות.
לילה שני ללא שינה, איזה יום בברלין? בגרמניה?
יש לכם שלוש סקיצות לבוס הגדול ואתם מתים מרעב. אתם טורפים במסעדה ותאבים אחד לשניה. את רוכבת על הדופק של העיר, על רכבת הרים קצה גבוה.
בוקר ולילה מתחברים, מה התחלה ומה הסוף? את על האינסוף. היקום קד לך אלפי קידות.
אין לך גרוש על התחת, תלויה בסאני, שקנה לך הרגע, מעיל פרווה. יד שניה, אבל שווה.
אתם עולים על הרכבת, שוב נוסעים שחור, בלי לשלם.
עולה קונטרולר, הוא ניגש אלי וסאני מתחמק. בורח.
הם מורידים אותך לרציף וכותבים לך קנס.
היום אין לך מה לומר להם. נגמרו המילים בפיך.
סאני חתך. לא להאמין. חתיכת נבלה. אולי הוא מחכה לך ברחוב. לא, הוא הפנה לך את גבו. כל הסקיצות אצלו. לא לקחת עותק. את כזו שוטה. למי ניתנה הנבואה? הוא פשוט חתיכת בן זונה. את צועדת, בלי כלום ברחוב צועדת.
מבעד לויטרינה רואה בית קפה חם.
משהו מזכיר לך בו בית.
את נכנסת.
הפעמונים מצלצלים בדלת.
המלצרית הדובשנית דומה לפיה, אולי בגלל אוזניה המחודדות?
את קולטת אותו מיד.
זה מבט שאין לטעות בו, קורן אלייך מהפינה, בחור חבוש מגבעת, ג'ויינט תקוע בין אצבעותיו.
מיכאל, מהטרמפ ממינכן.
זה מרגש אותך עמוקות, עד לכדי דמעות, אבל עוד לא.
הוא מחייך, מזמין אותך בעיניו לשבת.
את קורסת אל הכורסא הוורודה כמו אל גלגל הצלה שהוא בית.
מה שלום העלמה אלי? הוא שואל בעברית של גרמני ומגיש לך ג'ויינט ענק.
את שואפת אותו באדיקות ומיכאל מחייך.
מה שלום הכוכב שלך, הוא שואל.
הדמעות זולגות, אבל רק בגלל שהן חייבות לרגע קט לפרוק.
הוא בסדר, את עונה לו, הוא בכיס שלי.
טוב מאוד, הוא מתרומם, מאחל לך ערב טוב ומשאיר את הג'וינט.
את רוצה לשאול אותו איך ידע את הסיפור של הכוכב?
אבל הוא נעלם. מי האיש הזה?
את מוצצת את הג'וינט, העשן כחלחל סגלגל נמהל בחלל, יוצר את הגלקסיה, של הסיפור שלך.
אבל זו לא הגלקסיה עצמה, אלו השוליים שלה, איזור הדמדומים.
שם מתנהל משחק הימורים, בין אצבע אלוהים, שליט גלקסיה אור-עד ופה- לשטן, יריבו המוצהר וחברו משכבר. הם שואפים אבקת כוכבים ומסובבים את הרולטה חושך אור חושך.
היכן יפול הפור? עוד אור? יותר חושך, בלבבות של האנשים?
הגלגל מסתובב ואת רואה את זה דרך העינים של שטערני, העד למחדל.
בגלל זה הוא צריך ליפול אל תהום הנצח ולהיות אור בלב של אדם.
בלב שלך.
אני באה! את צועקת וכל יושבי הקפה מסתכלים עלייך.
אלוהים מפסיד את כל האור לשטן! זה יוצא ממך, מסתובבים אל המשוגעת שבינתיים עלתה על הכורסא. סוף העולם הגיע, את צועקת. תעירו את הכוכב שלכם!
המלצרית מושיטה לך יד ומוליכה אותך החוצה בעדינות.
להיפטר ממני את רוצה. ככה נתתם ליהודים ללכת בשלג למקום שידעתם שלא יחזרו ממנו, בזמן ששתיתם תה על המרפסת שלכם.
את מעיפה את כל מה שיש על הבר- העוגות, הכוסות, הסכום, הסנדביצ'ים. הכל מתנפץ ונשבר.
שני גברים תופסים אותך ומעיפים אותי החוצה, אל השלג. אחר-כך את מעיל הפרווה.
כמו חרק שיש להיפתר ממנו. הדלת, על צלצוליה, נטרקת מאחוריך.
את לא מסוגלת לקום. מרוחה על מדרכה מושלגת.
חיות הקור הנוגסניות חודרות דרך חוטי הבריאה הפרומים.
אלוהים הפסיד. זוזי, את תקפאי.
לא התקשרת הביתה להגיד איפה את. מי ימצא אותך?
שלג. שלג יורד. מלא שלג. נקודות לבנות נופלות באי-סדר מהשמיים. יוצרות דימויים דינמיים שמשתנים כל הזמן. זוזי. תקפאי. את רואה את הרולטה מסתובבת- מבין פתיתי השלג, יש תמונה יציבה בנגטיב של הרולטה. היא מסתובבת. עדיין. ויש לה צליל. טקטקטק, טקטקטק, טקטק.
זה מדהים כמה שלג יש בעולם. הוא לא נגמר. כמו להיתקע בטלוויזיה מושלגת. זה הקיום. המרקע מרצד וכל דימוי אפשרי. קלסתר של גבר. חמור סבר. אלוהים. לא, אבא. חתום. פה קפוץ.
התעלם מקיומי אחרי שסיפרתי לו על ההריון מג'מל. חוליה חלשה אמר. הפקרות, אמר. התעלם ממני לחלוטין בחתונה של ינון. אכל בשולחן נפרד. חתרתי לאיזון. עשיתי הפלה. הפטריארכיה ניצחה.
והנה אני כאן. קופאת בברלין באיזה רחוב.
כמו העובַר. לאן מפנים פסולת עובַר?
קומי. זה כואב מאוד מאוד. לא מסוגלת לקום.
אין נפש חיה ברחוב. מי ייתן יד. כולם עם המשפחות שלהם בערב חג המולד. ואת עם הכוכב שלך. אולי הוא קפץ מבור המשאלות? אולי הוא בדרך. עכשיו.
כוכב נופל ללב אישה, כמשאלה, כדי להציל את העולם מהחשיכה שהשתלטה עליו.
מה לא תפתחי לו?
הוא בחר בך, מכולן.
זה בידיים שלך, אם יחיה או ימות. תפתחי לו.
קומי.
קומי ותכתבי את הסיפור שלו. שלך. שלכם. אישה וכוכב.
Comments