המחשבה הבלתי נתפסת

סיפור קצר

שלום. אני הבלתי נתפסת. מחשבה בלתי נתפסת.

צצתי לרגע חולף, אחריו אל אחורי המוח אשאב.

יש בי משהו בלתי נתפס, כמו חבל מדי מחוספס

הבלחה מקרית, מומסת לשלולית

(עליה איש לא חושב אפילו עוד שנייה).

קיבלתי במה. אני אוהבת את העולם החיצון,

אלפי זוגות עיניים מתמקדות אל תוך אישון.

אני מאושרת, איזו אקסטזה, אני בחיים, אני זזה.

אוויר, אוויר, מלא ריאותיי כמה טוב להיות, בחיי!

אגש לעניין, ארטיב הלשון, אלקק את שפתיי, אמתח צווארון…

רק שנייה, יש ליישר את החולצה שהתקמטה

ופה כתם, הוא לא מועיל לשום גישה.

ובכן: "רבותיי…"

סליחה! שכחתי את ה"גבירותיי" לפני.

ובכן: "גבירותיי ורבותיי"…

אתם מצפים.

גם אני מצפה. חכו רגע, דבר לא קרה.

זה היה עניין חשוב, נקודה מוארת,

נצנוץ מגדלור בלב ים- אחריי זה לא יהיה אפשר אחרת…

ורק הבל מוציא עצמו אל החיצון.

לא, לא, אל תזיזו את הגופות, שבו בנחת.

אל תביטו בשעון, זו תהיה חוויה בלתי נשכחת.

אתם מלחיצים אותי, גבירותיי ורבותיי.

עוד אל תחשבו מה תחשבו אחריי.

אחזו בי, אל תוסיפו לי סימן שאלה... סימן קריאה!

אל ייאוש, לא רוצה לחזור אל אחור המוח התשוש.

כי חשכה מאחור ומלמולי אין קץ

של מחשבות נתפסות מסתובבות סביב גופי

וממשיכות לראש אחר.

אני בולעת את הרוק וחושבת-

למה נולדתי בלתי נתפסת?

איזה גורל, הו איזה גורל-

לחיות בעלטה עם עיטוש בנחיר

וצעקה בלומה בריאות

להתקיים ולא להיות

להיווצר ולא להצדיק

תמיד כמעט אבל פעם לא מספיק.

הו, כשיפרוץ הזרם, את ידיי אניף קדימה,

הקצף ידגדג את גופי ולא עוד אשוב פנימה.

צחוקי יהדהד בכל העולם,

כולם ידעו מי אני ואני אדע על כולם.

הקליע יעוף, יזנקו הרצים,

עיניים מבינות ינצצו ביציעים.

תופים, תופים המשיכו לדפוק

כשאהיה מפורסמת, גם אתם תגיעו רחוק.

לרקוד, לרקוד, עוד לנצח אצא מהקודקוד

עם ראש מורם וחזה גאה, אני אתפס וסופסוף אהיה.

בום! בכל, בום!

לא נסתרת

חה!, חה!

מובנת, ממומשת, נאמרת,

מועברת, נתפסת ונלעסת

מתעכלת, מתבייבת,

נעלמת, משומשת, מלוכלכת.

אני כבר לא אהיה אני.

אבל אני היא הבלתי נתפסת...

עוד לא תפסתם, נכון?

כי אני מן מחשבה חמקמקה ופשוט בלתי נתפסת.

אולי אין צורך לחשוב פשוט לקבל

ולפתע, הופלה, בעצמי אתגלגל.