.png)
איורים: מיכל פוקס
ביום שלישי בבוקר, ישבתי על המרפסת כדי להבין מי אני סופסוף. עשיתי רשימה, אבל המטפס על הבמבוק ריתק אותי ובהיתי בו. איך הוא יודע לטפס?
פתאום נחתה על הגדר תרנגולת, איבדה שיווי משקל, מכיוון שזה טבעו של במבוק ועופפה אל אחד מענפי העץ הסמוך. מצמצתי בעיני ופי נפער. יכול להיות שהיא עופפה?
"בוקר טוב". היא אמרה לי.
"הבוקר...", השבתי לה בלי להזיז מבע. המומה. לא רק שהיא עופפה, היא גם דיברה? האם נדפקתי?
נוצותיה היו כל כך לבנות שהיה להן ברק סגלגל. על ראשה התעגלה כרבולת אדומה דובדבן. עיניה הקטנות שחור יוקד ומקורה ורדרד.
"איך החיים"? שאלה תוך בחינת סביבתי במבט ממוצמץ.
"את אמיתית"?
"נראה לי שכן. למרות שאני כבר לא יודעת שום דבר, עכשיו גם שגיליתי שהעולם בעצם עגול!" עיניה ברקו.
"מי יכול להבין את העולם..." הסתכלתי עליה מבלי להתיק את מבטי מהמופע המוזר שנחת בגינתי.
"איזה קסם" התבוננה לאופק כמו רבת-חובל.
הבטתי איתה אל המרחב והשלמתי תוך נשימה עמוקה במיוחד - "לחלוטין".
"רוצה פיצוחים? מה תרנגולות אוכלות"?
החלטתי לקבל את המציאות המפתיעה ולארח.
"מה זה?" התייחסה אל הטוסט המונח ליד. "בואי נשנשי".
היא התעופפה בעדינות אל השולחן וליקטה פירורים מהצלחת.
"טעים מאוד" יישרה אלי מבטה ושוב רכנה אל הצלחת.
"מאיפה באת בעצם"? התחלתי בשיחת חולין עם התרנגולת שסעדה על שולחני.
"מביצה". הישירה בי מבט ושבה אל הסעודה.
"הגיוני" מצמצתי אליה. "אבל איפה נולדת, בטבע? או ב...לול?"
"בלול הענק של אפרים". היא סיימה את ארוחתה והתיישבה בעציץ היסמין שיבש ונעקר. "בקעתי לעולם של קירות אפורים, מוארים באור לבן ומלאים בתרנגולות שצריכות להטיל ביצים כל היום. ולאכול. וכלום. מרוב שעמום המצאתי לי שם. מטילדה".
"גאונה! מטילדה, זה שם מעולה, שם עם מעוף!"
"כן!" היא התלהבה איתי ועופפה אל ענף עץ, כמו אל במה קטנה מולי. "השם הזה הביא לי מזל, כי אחרי דקותיים , פתאום נהיה חושך מוחלט שבחיים לא ראיתי".
"חושך", וידאתי.
"כן, ושמעתי את אפרים הלולן מתחנן בטלפון לאיזו שולה מחברת החשמל, שיחזירו לנו את החשמל. היא צעקה עליו בחזרה ואמרה שהחוב שלו גדול מידי וויתרו לו יותר מידי פעמים.
"אבל את לא מבינה"?, הוא אמר לה.
"ממני לא קונים! כל העולם אוכל ביצים גדולות והתרנגולות שלי מייצרות רק ביצים קטנות! ועכשיו בלי חשמל- הן לא תטלנה שום ביצה".
שולה אמרה שזה לא מעניין אותה,
אבל אפרים המשיך: "שולה, הן לא יודעות מה זה חושך, הן גדלו על אור פלורסנט ונשמו אוויר של מאווררים. הן יחנקו- לא איכפת לך?"
ושולה נתקה את השיחה. אפרים בהה בטלפון, הטיח אותו ברצפה, בכה ואז נלחם באחד הקירות, שחרק ופתאום נפתח".
אור נדלק בעיניה של מטילדה "והיה אור", היא זרחה.
"אז הוא בעצם פתח חלון", סיכמתי בפשטות.
"פַתח פֶתח קסום שהציף את הלול באור שמעולם לא ראיתי ואוויר אחר".
"אוויר טרי", נשמתי עמוקות.
"כן! והיתה שם ביצה צהובה וזורחת, שלא נופלת כל הזמן, רק זזה למעלה ולמטה. הינה היא"! היא הצביעה לשמש ובעיניה אש.
"השמש..." הנהנתי. היא לגמה את המילה- "שמש. מה מחזיק אותה?"
"גירדתי בראשי והתבוננתי לשמיים. "נראה לי שזה קשור לכוח הכבידה, או האינרציה, או בעצם זה מה שמחזיק את כדור הארץ. יש כאלה שמאמינים שאלוהים מחזיק אותה. אני לא ממש יודעת מטילדה".
היא נראתה מבולבלת למדי וגירדה בראשה.
"ניסיתי לשאול את שכנתי מלמטה, אבל היא צרחה עלי שאני מוציאה אותה מריכוז להטיל ביצה גדולה ואליה הצטרפו כל התרנגולות מאגף 568 מזרח, שזה האגף שלי.
שתקתי והתבוננתי בריבוע הקסום שכל הזמן השתנה.
הביצה הזוהרת – השמש- טיילה ברקע הכחול בין כבשים לבנים ששינו צורה ופתאום הרקע הכחול הפך לאדמדם כזה והביצה נצבעה בכתום. כנראה היא התעייפה כי פתאום היא שקעה ונעלמה".
"את משוררת, מטילדה! את מתארת את השמיים כל כך יפה".
"שמיים" היא גמעה את המילה בפיה. "זה מה שראיתי" היא הסבירה לי. "מה שמוזר זה שגם אני התעייפתי, אבל החזקתי את העניים שלי פקוחות, כי פתאום ה-שמיים נהיו סגולים ושחורים, עד שנקודות נוצצות חוררו אותו ופתאום הופיעה בננה לבנה וזוהרת".
"הירח!" השלמתי בהתרגשות כעונה על חידון.
"בכלל לא ברור לי מה זה, כי כל יום הוא התנפח יותר ויותר ודמה לביצה".
"כל לילה. ירח מופיע בלילה וזה באמת הזמן שבו נרדמים. בגלל זה העיניים שלך כבדו".
"ובוקר זה כשה-שמש" - היא התאימה את המילה – "שוב מופיעה בשמיים".
"כן, היא זורחת בבוקר וכל העולם מתעורר לאורה". אמרתי באושר.
"גם אפרים מתעורר בזמן הזה, כי הוא תמיד בא לבדוק לנו את הביצים. אבל בבוקר הזה פתאום נשמע צפצוף נוראי ואחריו קולו של אפרים": "תרנגולות! קניתי בשארית כספי, את התערובת המובחרת מכל! על כולן להתגייס למאמץ הלולי ולהטיל ביצים ענקיות"!
"אני חושבת שהלולן שלכן התחיל להשתגע". שקשקתי את ראשי.
"מאז הוא בא כל יום ומדד את הביצים שלנו עם סרגל ושבר כל ביצה שהיא קטנה מידי בשבילו".
"אני ממש מצטערת לשמוע מטילדה, זה נורא". פערתי את פי בתדהמה.
"אבל את שלי הוא לא שבר. כי אני לא הצלחתי להטיל שום ביצה. בתערובת החדשה לא נגעתי. כל מה שעניין אותי היה הפתח הקסום. ה-חלון. תהיתי מי מזיז את הצורות, מה מחליף את הצבעים".
"וגילית"? השתוקקתי לתשובתה.
"זה קסם" ענתה בפשטות.
"כן. קסם". הינהנתי תוך חיוך.
"יום אחד הופיעה על שולי הפתח הקסום, ציפור שחורה. התבוננתי בה והיא הסתכלה אליי ומצמצה. חשבתי לי- לשנינו יש מקור, לשנינו טפרים זהים ופתאום קרה נס – היא הרימה שני חלקים מגופה, התרוממה באוויר ונעלמה אל תוך החלון, אל השמיים". היא מיקדה בי את אישוניה. "ואז הסתכלתי על שני צידי גופי וגיליתי שגם לי יש שני חלקים כאלה- כנפיים, אבל הן לא זזו בכלל.
באותו הרגע דלת הלול נפתחה.
אפרים ניגש לתאי: "שוב? כלום? את הולכת ונעלמת. מחר תהיי המרק שלי".
"לא!" אחזתי בלחיי מזועזעת.
"זה גם מה שאמרתי אני. אבל הוא המשיך הלאה והחלון התמלא באפור ומלא מים נזלו בתוכו. גם מהעיניים שלי וחשבתי לי שאני והחלון מאוד דומים.
אם כך, חשבתי, אולי גם אני קסומה, כמוהו. אולי גם אני יכולה להשתנות.
הבטתי שוב על צידי גופי. חשבתי על הקסם הזה, שמניע הכל, שמסובב את השמש, שמוליד ירח, שמחורר את השמיים בנצנוצים, שמאיר באינסוף צבעים וגם מכבה. חשבתי עליו מאוד מאוד מאוד כשניסיתי להזיז את כנף שמאל.
"מאוד מאוד" חיזקתי.
"ואז הרגשתי תנודה. מאוד עדינה, יותר פנימית".
"כאילו הכנסת מפתח לדלת?" עקבתי במתח.
"בדיוק! ואז הציצה מולי, מבין העננים הרטובים, הביצה הזורחת ופתאום מגלשת צבעים הצטיירה קצה לקצה".
"קשת!" השתנקתי מהתרגשות.
"כן, כל הצבעים היו מסודרים אחד ליד השני והבנתי- נולדתי לעוף!
התאמנתי כל הלילה וכשהאור הראשון השתחל לרקיע, הצלחתי להרים את כנף שמאל וקצת אחריה את כנף ימין.
ניתרתי בתאי והנעתי את כנפי מטה מעלה עד שאפילו דגדגתי את שכנותיי לתאי מתחת לכנפיהן.
הן התעוררו בבהלה ושוב נרדמו.
בינתיים החלון נצבע סגלגל ושכבות צלילי הבוקר החלו להירקם בו.
לפתע נפתחה הדלת הגדולה של הלול.
טיק טק טיק. המגפיים של אפרים קרבו אלי- פום פם פום, הלב הלם בקרבי, בום בום בום.
הוא שלף צרור מפתחות עמוס במפתחות, קחששש, קחששש, תקע מפתח אחד במנעול, סובב אותו ודלת תאי נפתחה לראשונה בחיי! באותו הרגע זינקתי אל תוך הפרצוף של אפרים שהתהפך לאחור ומיד צעק בבעתה- "תרנגולת מעופפת!"
ואז קלטתי שאני באמת מעופפת, אם כי, לא ממש בקו ישר. ריחפתי מעלה ומטה, ולצדדים, לתוך תאי התרנגולות ההמומות. לא ידעתי איך לכוון. בינתיים אפרים קם והחל לרדוף אחריי "תרנגולת חצופה"! הוא קרא.
ניסיתי להתרומם, אבל לא הצלחתי.
הוא התקרב, זינק לעברי ותפס את שתי רגלי.
"תרנגולות לא עפות" הוא צחק והלך לכיוון הדלת הגדולה.
"תן לי לחיות"! ניסיתי להשתחרר מלפיתתו, מקרקרת ומנקרת את ידיו.
"בקענו לעולם כדי לחיות, צעקתי לתרנגולות האחרות. לכולנו יש כנפיים!"
אפרים קרע את הדלת הגדולה בבעיטה. "אני אראה לך מה זה!"
יצאנו אל מה שמעבר ללול ותוך כדי היאבקותי בכף ידו המחוספסת, נגלו לי השמיים, המתחברים לאדמה וגיליתי שהקסם הוא עגול ובכלל לא מרובע כמו שחשבתי!
הצבעים משחקים קרוסלה בתוך כדור, נדהמתי.
הכבשים הלבנים רקדו בתוך הכחול האינסופי והתפוגגו לקו-קווים.
רציתי לעוף בתוכם, איתם, מעליהם, מתחתם. בתוך האוויר שמילא את ליבי בשמחה ומיד אחר כך בעצב, כי הלכנו אל שביל וידעתי לאן. אני רוצה לעוף, לגמוע את השמיים. דמעות נמלטו מעיני, אל פני וזרמו כקילוח מלוח אל ידו הפצועה מהניקורים שלי.
פתאום אפרים צרח, שמט אותי, נפל והתהפך עם המגפיים למעלה,
"תרנגולת טיפשה!" הוא צרח "שרפת לי את היד"!!!
"אני לא מאמינה, שרפת לו את הפצעים עם הדמעות המלוחות שלך. זה גאוני!" כססתי ציפורניי.
"ואז רצתי מהר, הכי מהר שיכולתי וניתרתי גבוה מאוד, הנפתי את כנפיי והן הרימו אותי, נשאו אותי מעלה, גבוה, מעל הלול שהלך וקטן ומתחתיי ראיתי את אפרים מביט בי ומגרד בפדחתו.
מַתַחתי את כנפיי ואלי הצטרפו ענני נוצה לבנים ועם כנפי הענק הללו גלשתי במרחב העצום, חופשיה".
מחאתי כפיים נלהבת "איזה סיפור מרגש מטילדה. את כל כך אמיצה! את התרנגולת המעופפת הראשונה!"
"כולם יכולים לעוף, כי לכולם יש קסם". אמרה כמשוואה פשוטה, נתרה מהעץ וקפצה אל השמיים, ללא הכנה מוקדמת.
תליתי את עיני הנרגשות בדמותה ההולכת וקטנה במרחב האינסופי עד שנמוגה.
מטילדה, טעמתי את שמה בפי. תודה לך, נראה לי שעכשיו אני יכולה להגשים כל חלום.
ליבי הוצף בשמחה רבה. הרגשתי כמו האישה הקלילה בעולם. קפצתי מהכיסא ונעמדתי. הכנפיים הם החלומות שלך.
כשעיני תלויות במרחב האינסופי של השמיים, שמעתי טיק קטן. מאוד זעיר. אני חושבת שזה המפתח שבדיוק הסתובב בדלתי הפנימית. סיימתי שלוק אחרון מהקפה וצעדתי ליום חדש.
Comments