מניפסט חירות הלב

הזרות היא בלתי נסבלת. השיטה לא עובדת.

האדם מבודד בתוך משבצת פונקציונלית – משרת מערכת.

מופרד, כי אם יהיה יחד – יטיל ספק

וזו בעיה- מוצר לא יעיל.

האדם מכה את עצמו כי הוא לא מספיק מהיר.

השיטה מחזיקה אותנו קצר.

נולדנו משועבדים לה, נולדנו לעמוד בתפוקה.

הקפיטליזם הוא נגיסה גסה מן התפוח.

אבותיו הפרוטסטנטים לא רק אכלו ממנו – הם המציאו מפעל לתפוחים.

בני האדם הוכנסו כברגים במנגנון

ואת רווחיהם הצדיקו כהגשמת רצון האלוהים.

הצורך האנושי הקמאי ל"עוד" ו"ליותר" מצא שיטה עם הצדקה מצפונית,

לנהל במסדרונות ומשרדים,

מספרים, טבלאות, השוואות,

קדמה שמתייעלת ורומסת טבע טהור.

הם טבעו בנו את המנטרה "זמן הוא כסף"

והפכו את הזמן – את החיים עצמם –ליחידת מדידה הנמכרת בשוק.

הגיע העת להניח לגישה הפאלית הזו – הדוחפת, הכובשת, השולטת.

זהו זמן של רכות. של חיבור. של חסד.

של בחירה בטוב שמוליד טוב.

הגיע העת להניח לעולם פשוט להסתובב. כי סיבוב – הוא כל הסוד.

נוכל לפשט. נוכל להשיל את בגדי הבגידה של השיטה.

להתחבר למקור האור – לא לסוללות חשמל. 

להתמסר אל הלא־נודע מבלי לשלוט. 

לסמוך. אחת על השני. להתחבר. אנחנו – האנשים.

נבחר להיות תרבות שאינה משרתת עוד את תאוות הצמיחה,

אלא את קסם החיים עצמם.

תרבות חומלת. תרבות קשובה ללב, לרגש, לתת־מודע.

תרבות המאפשרת לאהבה לזרוח ללא פחד.

בדיוק כמו שאנחנו.

אור עלי אדמות

תוחזר העטרה ליושנה.