נפילתה של נימפומנית

דיוקן של נשמה רעבה – אישה שמנסה למלא את החסר באהבה, בתשוקה ובמפגש, ומגלה את הבדידות שביניהם

אני הבחור מהחדר הסמוך.

זה שספג את הגניחות ואונן בשקט.

שהתקשה לבלוע את רוקו לנוכח הרקיעות שהרעידו את מיטתו וניגב את הזיעה בשרוול הפיג'מה.

זה שעשה את עצמו נרדם למענו וקלט כל אנחה עבה, כל צרחה.

אני זה הוא זה שייחל להיות שם ולא כאן, המלונה אליה נזרקות רק עצמות מצוצות.

אני אעיד על נפילתה של נימפומנית.

טריקת דלת יורה אותי אל המציאות. המציאות הבנאלית מתרחשת במטבח שלי.

הנימפומנית והקורבן.

הנימפומנית שלי. חלוקה הורוד מסתיר את השריטות הטריות, נשיכות סגלגלות, את כל העירום הרך והנשום, אותו ידעו כל נימי שהתפוצצו מרעד המזרן.

והוא. אטום, תמים. העולה על מזבח מיטתה.

שישתיק את הדי גמיעת הקפה. גבר. חתול שסימן צאצאים על סדין ספוג דורות זרים.

מזדיינת. זה הוא.

ואני. השותף הלא משותף. אדיש, כמה, טובל ביסקוויט צונח אל התה. שוקע. אני שונא את זה.

בוקר. סופסוף המטבח ריק.

סופסוף?

המטבח ריק ואין ספלים מחכים לי שאשטוף אותם.

אני, המכור להזיות הניזונות משם, ניסה ללקט ויברציה, רמז, הד, כל הלילה, כל הלילה. ולא סופק,

כי לא היה!

הלילה אני אוננתי על חתיכת פלייבוי, כבשתי נשים שנכבשו כמו חמוצים משנות השמונים, גמרתי על

 פרצופים לא מוכרים שלא הגיבו לי, הן רק החזירו לי טריקה עמומה כשזרקתי אותן על השטיח. זונות.

הנה היא באה, החתלתולה המובסת.

שיני נטחנות בינן לבין עצמן, מפוררות את הכלום מליל אמש.

היא במשבר. זמן טוב ללחוש לה את התוכנית שרקמתי בלילותיי הלחים:

אני ארים אותך,

אזרוק אותך

על המיטה שלי,  אני-

הביטה בי. אני מייד שם את מסיכת האדיש קורא העיתון באנדרגראונד. זר, קר. היא לא קלטה.

קלטתי, קלטתי.

בוקר. חריקת ידית דלתה מקפיצה אותי אל המטבח. מהר, לפני שתבוא, שלא תבחין שאני חי בשבילה.

אני מוכרח לטעום מטקס התמתחויות הבוקר שלה, שיספק לי מזון ללילותיי הרעבים, המעונים.

הנה היא, הנה היא. אני סתם מערבב לי תה. אני מקרי כמו עץ הנשקף מהחלון, מקרי- מערבב את התה

כבר חמש דקות.

דממה.  

היא נושרת לאיטה אל הכיסא. ובליבי מתחנן אני למלא את תפקיד הכיסא,

רק לחוש פעם אחת את משקל  ישבנה- למה אני לא כיסא?

היא כמו סוכר אל התה הרותח, מתמוססת מהלבן אל הלא נראה.

מסובבת צווארה, מותחת את חזה ופושטת את ידיה ואיני יודע כיצד להסתיר את האיבר שטפח בין רגלי, שהיה רוצה לסמן את עצמו על כולה, לתקוע מחט על כנפי הפרפר, לסובב אותה על הציר סביבו סובב העולם- גוף בוהק בגלקסיות של כוכבים אפורים, להיכנס אל הנרקיס בעל שפתי הכושי, בשרני ורוד, לפלח, לחדור, השפן אל הלביאה המיוחמת, דופק כמו מכונת ירייה נטענת ויורקת-

היא מתכופפת- הכפית נפלה.

אם הייתי אוויר הייתי דוחס עצמי לתוכה- כך- באיטיות של מזרק.

למה אני לא אוויר?

"סלח לי"- היא מדברת אליי.

"אני קצת מתוחה, עסה לי את הגב בבקשה".

"אני, אני חייב לצאת.

אהה. הראה את הקלפים. אני יודעת. אתה מת לזיין אותי. אל תסתתר במאורת הזאבים שלך, מרוחת שפיך קרוש על הקירות. כל לילה לא נרדם, מדמיין אותי בפסקול נשימתי מעבר לקיר ובודד כל כך. גם אני בודדה.

בוקר. אני מחכה לו במטבח.

היא מחכה לי במטבח. "בוקר טוב". שתסיט ממני את מבטה המיוחם.

איפה הסמרטוטים שהביאה כל בוקר לגמוע קפה בקולי קולות, למלא את השתיקה המעיקה הזו?

הטוסטר קופץ. הוא לועס בהמון רעש. זיין אותי במקום לשתוק.

מה היא מתפשטת?

גע בי, דפוק אותי, אני שלך.

צוחק.

יורה בו. הוא מת.

אני הנימפומנית מהחדר הסמוך. אני מעידה על נפילתי.